את עבודת הקודש שלהם הם מבצעים רחוק מהעין ולעתים קרובות לעין מצלמה הבוחנת תדיר: מסדרים את המיטה והסלון; מבשלים אוכל טרי; מביאים תרופות, מצרכים, משגיחים כשהם מתקלחים ובעיקר – נמצאים שם. מתעניינים, מקשיבים, אומרים מילה טובה, מחזיקים את היד. 100,000 מטפלים ומטפלות סיעודיים ישראליים, המטפלים בכחצי מיליון קשישים בביתם: זכאי גמלת סיעוד, מטופלי רווחה ומטופלים פרטיים. הם מגיעים לבית הקשיש.ה לפי תוכנית הטיפול שנקבעה. משתכרים מעט יותר משכר מינימום. מרביתם נשים. חלקם מטפלים ביותר מקשיש אחד. לרובם אין רכב. על שעות הנסיעה וההמתנה הם לא מתוגמלים. הטיפול הסיעודי לרוב אינו הבחירה המקצועית הראשונה שלהם. רובם התגלגלו למקצוע מסיבות שונות.

 

 

 

ולמרות זאת, כשהם נשאלים, הם מוצאים משמעות בעשייה הלא זוהרת שלהם. "מרגיש שאני עושה מצווה"; "מרגישה שאני משמעותית עבורה"; "אני עושה לה טוב" – אלה הן מקצת מהתשובות שקיבלנו כשערכנו קבוצת מיקוד למטפלים סיעודיים. כעת, רגע אחרי שהתחלפה הממשלה ושר רווחה חדש נכנס לתפקידו, נוצרה הזדמנות חשובה לטיפול שורש בנושא, כחלק בלתי נפרד מתוכנית אב לאומית לנושא הזקנה בישראל.

הם מתמודדים עם משפחות תובעניות, עם לקוחות שלעתים רואים בהם מנקים ותו לא (לא, זה לא כלול בתפקיד), עם בקשות להכין ארוחות מבושלות למשפחה המורחבת ובעיקר – עם בדידותם של הקשישים בהם הם מטפלים, בעלי משפחות ועריריים כאחד.

בתקופת סגרי הקורונה היו המטפלים הסיעודיים מהגיבורים הלא מוכרים, לא פחות מצוותי הרפואה, אך זכו להכרה מועטה בלבד. כשתדירות האוטובוסים צומצמה דרמטית הם חיכו שעות בתחנה או הלכו ברגל למטופלים, תוך סיכון בריאותם. הסתובבו בחוץ כשמרבית אזרחי המדינה נמנעו מכך. הם ידעו שיש מי שמחכה להם, שזקוק לאוכל ומצרכים. לעתים, המטפלת הסיעודית הייתה האדם היחיד שפגש הקשיש במשך תקופה ארוכה, כשהיא מהווה עין מקצועית בוחנת ומנטרת.

בשלה העת לקדם רפורמה בתחום ולהפוך את הטיפול הסיעודי למקצוע מתגמל ומוערך. העולם מזדקן לנגד עיננו. אם בתחילת שנות השבעים גבר ישראלי ממוצע חי עד גיל 70 וקצת, הרי שכיום, נתוני משרד הבריאות שהתפרסמו לאחרונה מצביעים על כך שתוך 25 שנים תוכפל אוכלוסיית בני ה־75 ומעלה בישראל — מ־410 אלף בשנת 2015 ל־811 אלף בשנת 2039. הזקנים מזדקנים. מספרם של הזקנים בגילאי 85 + צפוי לגדול, ועם ההתארכות של תוחלת החיים, מתרחבים האתגרים שמביאה עמה הזקנה המופלגת.

ומי יטפל בכולם? אם לא נשכיל לתת למטפלים ולמטפלות הסיעודיים תנאים מכבדים, שכר ראוי ובעיקר הכרה – לא יהיה מי שיטפל בזקנים. כבר היום מורגש מחסור חריף בכוח אדם, בכל הארץ. כבר היום יש קשישים שלא מקבלים את מלוא שעות הטיפול להן הם זכאים. המשמעות היא שקשישים אלה מתקלחים פחות, ביתם פחות מסודר, המקרר פחות מלא ויש הרבה יותר זמן לבד. גם אם היתרה של גמלת הסיעוד מועברת להם בכסף, הרי שכסף אינו יודע לטפל. יש לדעת: תנאיהם ושכרם של המטפלים נקבעים על ידי המדינה והם נמוכים מידי. מספרם של מי שבוחרים להצטרף לתחום, מתמעט והולך. אם מדינת ישראל לא תשכיל לשמר ולפתח את הטיפול הסיעודי בקהילה עכשיו, יגיעו הרבה קשישים יגיעו לפתרון מוסדי, שעלותו גבוהה פי כמה. במקביל, תגדל התלות בעובדים זרים וישראל תצטרך לפתוח את שעריה בפניה הרבה יותר מהגרי עבודה.

אנחנו חייבים להם – הורינו, וחייבים לעצמנו פתרון יסודי עכשיו.